<h1>המנהיג הלכ' סעודה</h1>
<h2>דף יא.</h2>
בתוס' אלו ברכות שמקצרין בהן וכו', על ברכת המ' שהיא המוציא וברכה האחרונה שהיא הטוב והמטיב, ר' יוסי הגלילי אומ' חותם בה ומאריך בה, ואין הלכ' כמותו שהרי שנינו בע"פ והטוב והמטי' פותח בה בברוך ואינו חותם בה בברוך, אלא הלכה כת"ק שמקצר ואינו חותם בה כברכו' המצות והפירות, ואין רשאי להאריך בה דבמקום שאמ' לקצר אינו רשאי להאריך, הא למדת שברכת הטוב והמטי' הוא מטבע קצר ולא ארוך.
<h2>דף טו.</h2>
ובהלכו' גדולו' היכא דאסיק על גבי הנהר ואין לו כלי למשקל מייא בהדיא לא לשקל מייא בחדא ידא לממשי לאידך ידא אלא לשכשכינהו לידיה בנהרא דהוו להו רחיצת ידא, דאיבעייא להו כהן שקידש ידיו בכלי כיור הכי קמיבעיא להו מהו לממשיך ידיה במי כיור ורחצו אהרן ובניו ממנו אמ' רחמ' דאתא מייא משלבא ליידים אבל מישך ידיה בגויה לא, או דלמא האי ממאנא לא אתי דאי שקיל מינא במנא אינמי שקיל מיניה בחדא ידא ומישך אידך אבל מישך ידיה במייא ומעבד עבודה שפיר דמי, ולמדנו מזה דכי האי גוונא מיקרייא רחיצה, וכן לעניין נטילה בכלי ואם רחץ בכוסו יברך על רחיצת ידים ובמ' סאה יברך על טבילת ידים, ואין צריך להגביה את ידיו.
מנהג ברוב מקומות ישראל שיש להם בחצר בית הכנסת שוקת מים לרחוץ הידים, ויש לי סמך מדאמרי' ביומא אין אדם נכנס לעזרה אפי' טהור עד שיטבו' דכתי' בבאם אל אהל מעד ירחצו מים ולא ימותו, ואע"פ שאין לנו טהרה עד עמוד כהן לאורים ולתמים ותעשה הפרה העשירית מכל מקום מה שיש בידינו לתקן נתקן להטהר בעלי קריין בט' קבין, ושאינן בעלי קריין לרחוץ הידים שהן עסקניות, וכאשר ימצאו הדבר מזומן בבואם למקדש מעט יהיו נזהרין בכך.
שאלו לר"ש ז"ל הנפנה ונוטל ידיו ורצה לאכול צריך ליטול פעם אחרת או לא, והשיב בשם רבנו יעקב בר' יקר ז"ל שצריך לחזור וליטול לסעודה, אך ר"ש ז"ל אמ' שנטילה אחת עולה לכאן ולכאן מדרב דאמ' נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום כלו, וכן מי שרוצה ללכת בדרך ולא ימצא לו מים יסמך לו על זה, כך מצאתי.
<h2>דף טו:</h2>
וצריך להשמיע לאזנו כשמברך ואם לא השמיע לאזנו יצא. חרש המדבר ואינו שומע אינו מוציא את אחרים ידי חובתן לכתחלה ואם בירך להם יצאו.
<h2>דף כ:</h2>
מצאת' בירוש' דפ' מי שמתו, תנייא כל מצות שאדם חייב, מוציא את הרבי' ידי חובתן, חוץ מברכת המזון, ודתנינן כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבי' ידי חובתן, א"ר אילא שנייא ברכת המזון דכתי' ביה ואכלת ושבעת וברכת, מי שאכל יברך. אב"ן.
<h2>דף כא.</h2>
ואם שכח אם בירך ברכת המזון אם לאו חוזר ומברך ברכת המזון דאורייתא כדאמרינן דבעל קרי מברך לאחריו ואינו מברך לפניו כדאמרי' בספק אמר אמת ויציב וק"ש שחוזר ואומר.
<h2>דף לה.</h2>
ואין מברכי' על היין אלא על יין הראוי לנסך על גבי המזבח, להוציא את שריחו רע ומגולה, ואע"ג דסנניה במסננת משום הקריבהו נא לפחת' וגומ', אבל ברכת הנהנין מברכי' עליו. ויין מבושל וקונדיטון מברכי' ומקדשי' עליו, ומפור' במקומו.
ואם עשאן לאילו חמשת המינין פת אומ' המוצי' ולבסוף ארבע ברכות שלמות אע"פ שלא נזכר בפסוק אלא ארץ חיטה ושעורה לחם איקרו כולם.
ירושל' תני ר' חייא אין מברכי' על הפת אלא בשעה שהוא פורס, א"ר חייא [בר אבא] הדא אמרה אהן דנסיב עיגולא ומברך עלוי והוא לא אתי בידיך צריך לברך עליה זמן תניינות. א"ר תנחום בר יודן וצריך לומ' בשכמל"ו שלא להזכיר שם שמי' לבטלה, עד כמה יפרס ר' חנינא ור' מונא, חד אמ' עד כזית, וחד אמ' פחות מכזית, תנייא כל שאומ' אחריו ג' ברכות אומ' לפניו המוציא, וכל שאין אומ' אחריו ג' ברכות אין אומ' לפניו המוציא, התיבון הרי פחות מכזית שאין אומ' אחריו ג' ברכות ואומ' לפניו המוציא, ר' יעקב בר אחא אמר לשאר המינין נצרכה. למדנו מזה שהאוכל פחות מכזית מברך עליו המוציא ואין מברך לאחריו ג' ברכות. וכן השתייה בפחות מרביעי' יין מברך לפניו בורא פרי הגפן ואינו מברך אחריו מעין שלש, והטעם שצריך ברכה לפניו, דאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה, אבל לא לאחריו ג' ברכות באוכל פחות מכזית כדכתי' ואכלת, ואין אכילה פחותה מכזית, ולא שתייה פחות מרביעי' לברך אחריה מעין שלש. אב"ן.
גרסי' בשבת פרק כל כתבי, מעשה בלודקייא אחד שהיה לו שלחן זהב משאוי י"ו בני אדם וכשהיו מניחין אותו אומ' ליי' הארץ ומלואה, וכשהיו מסלקי' אותו אומ' השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, ובברכו' רבא רמי כתי' ליי' הארץ ומלואה, וכתי' השמי' שמים ליי' והארץ נתן לבני אדם, לא קשייא כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה.
<h2>דף לה:</h2>
על הענבים ועל התאנים ועל הרמונים ועל הזיתים ועל שמן זיתים בחושש בגרונו על ידי אנגרון שהשמן עיקר, ועל התמרים אפילו חתכן חתיכות דקות, מברך בורא פרי העץ, ולאחריו אם אכל מהן כזית מעין שלש. וחותם על הארץ ועל הפירות בחוצה לארץ, ועל הארץ ועל פירותיה בארץ ישראל. ואם בירך אחריהם ארבע ברכות שלימות יצא, דכי אמרינן (יב.) תמרי מיזן זייני לאו דוקא תמרי דהא בריש בכל מערבין אמרינן דכל מיני מיזן זייני חוץ ממלח ומים, ויש אומרי' דתמרי דוקא דסעדי ליבא שאם בירך אחריהן ג' ברכות יצא, ואין נראה דאי מסעד סעדי כיין ופת ובריך עלייהו כיין ופת לבריך שלש ברכות ממש לאחריהן כיין בדקבע עליהם כיון דסעיד כפת אלא ודאי לא סעדי אלא מיזן זייני כשאר מינין.
<h2>דף לז.</h2>
האוכל אורז ודוחן על ידי תערובת דבש או כיוצא בזה בטל אורז ודוחן לגבי דבר הנערב בו ומברך לפי הדבר שנתערב בו, על פירות העץ שאינן כתובין בפסוק אומר בורא פרי העץ ולאחריהם בורא נפשות, וכן בקפריסין של צלף אומר בורא פרי העץ שאף ע"פ שלענין ערלה אמרו בריש כיצד מברכין שאין קפריסין פרי.
הכוסס את האורז ואת הדוחן אומר בורא פרי האדמה ולאחריהן בורא נפשות רבות ובקמחם שהכל ולאחריהן בורא נפשות בשלן או עשאם פת בורא מיני מזונות ואחרי' בורא נפשות אבל לא יברך המוציא לפניהם ולא לאחריהם אף ברכה מעין שלש, ויש אומ' שבפת דוחן אומר' עליו שהכל ואינו נראה שהוא כפת אורז לברך בורא מיני מזונות, ומדרבן גמליאל אם רואים דאורז ודוחן שוים לברך עליהן מעין שלש כן הם שוין לדברי חכמים שחולקים לברך לפניהם בורא מיני מזונות כי לא נחלקו רבן גמליאל וחכמים אלא לאחריהם אבל לפניו לא נחלקו ומברך בשניהן בורא מיני מזונות. ועוד שנינו הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדירה ורב ושמואל שדוחין אותה לר' יוחנן בן נורי אין הלכה כמותם וברייתא הלכה היא שבתחלה מברך בורא מיני מזונות אבל לסוף ולא כלום שהברייתא רבן גמליאל היא, אורז ודוחן שוין הן ותנא אורז והוא הדין לדוחן כמו שאנו אומרים רבנן היא אורז ודוחן, כך מצאתי.
הכוסס אחד מהמינין מברך בורא פרי האדמ' ולבסוף בורא נפשות רבו' וחסרונ', פי' ודי חסרונן כמו שאמ' בתפי' קצרה ולכל גויה די מחסורה, טחנן ואכל את קמחן מברך שהכל, וכן קמח קלוי שבשלו במים שהוא לרפואה מברך שהכל, ולבסוף בורא נפשו' רבות, בישלן בין שלמים בין בקמח בין בפת ואין הפרוסות קיימות אף על ידי תערובת דבש או דבר אחר מברך לפניו בורא מיני מזונו' [ולבסוף מעין שלש וכן שיש בו באותו תערובת הרבה מחמשת המינין או מעט חוץ מתבשיל] של פת אע"פ שיש בו קמח מברך עליו בורא פרי האדמ' ולבסוף בורא נפשו' רבו', וכן קמח שלפולין שהקמח אינו עשוי לאכילה אלא לדבק.
<h2>דף לח:</h2>
ובירוש' דפ' כיצד מברכי' ר' יוחנן נסב זיתא ובירך לפניו ולאחריו, הוה ר' חייא בר אבא מסתכל ביה, א"ל ר' יוחנן בבלי למה את מסתכל בי לית לך כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו וכו'.
ואין מברכין ברכת המזון אלא אם כן אכל כזית בינונית וגרעינתה, אבל המוציא מברך אפילו בפחות מכזית דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה וראיה לדבר מן הירושלמי וכת' לעיל.
<h2>דף לט:</h2>
בא לו לבצוע בוצע ממקום שנראה הפת יפה. בתשובו' רבי' שלמה ז"ל, ואוחז הלחם בי' אצבעו' כנגד י' תיבות שבברכת המוציא, וי' בפסוק מצמיח חציר, וי' מצות בתבואה, לא תחרוש, לא תחסום, ותרומו' ומעשרו' ולקט שכחה ופיאה, והמשכיל יבין. אב"ן.
וכשהוא בוצע אומ' המוצי' לחם מן הארץ דמשמ' להבא ומשמ' לשעבר כדאי' בירוש', ובסוף כתובו' עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנ' יהי פיסת בר בארץ בראש הרי'. ומברך ואחר כך בוצע. ראיתי במדר', הבוצע ואחר כך מברך עליו הכתו' אומ' ובוצע ברך ניאץ יי'. אך מנהג צרפ' לאחר שמברך חותך. ומנהג פרובינצ' לחתוך ולא מהכל ולאחר ברכה יבצע מיד. אב"ן. ואמרי' בברכו' וצריך שתיכלה ברכה עם הפת פי' עם בציעת הפת.
<h2>דף מ.</h2>
ואם באו לו אורחים אינו רשאי לבצוע להם שכבר בצע לעצמו, ואינו מחויב בדבר להוצי' אחרי' ידי חובתן ואף אם לא בצע לעצמו לא יבצע לאחרי' אם אינו אוכל עמהן שאינו מחוייב בדבר שאם ירצה לא יאכל אבל בדבר שהוא חובה כמו המוציא שלמצה (או קידוש) או קידוש היין אע"פ שיצא מוציא, אפי' לא יאכל ולא ישתה עמהן דכל ישרא' ערבי' זה לזה, כמו שאמ' חכמים בהלל ובמגילה אע"פ שיצא מוציא משום דחובה נינהו כדאי' בר"ה פ' ראוהו ב"ד. וכן אמ' בפ' אין מערבי' ליהבי' לינוקא דלמא אתי למסרך בכוס שלקדוש בליל הכיפור, הא למדת דאי לאו דמשום דאיכא למיחש דלמ' אתי למסרך הוה טעים ליה ינוקא ונפקי כולהו בטעימת התינוק כי המברך צריך שיטעום או שיטעים לאחר שלא תהא ברכה לבטלה, יצא הוא ויצאו כל השומעי'.
<h2>דף מא.</h2>
היו לפניו פירות משבעת המינין ושאר פירות מברך תחלה על ז' המינין לפי שחלקו כבוד לארץ ישראל. ואם הביאו לפניו ענבים ותאינים וזתים ורימונים ותמרים מברך על הענבים הקודמין לארץ ופוטר את הרימוני' שהן חמישיים לארץ.
<h2>דף מא:</h2>
ומצ' בהלכו' רב יהודאי גאון ז"ל, אמ' רב פפא הלכת' דברים הבאים מחמת סעודה בתוך הסעודה כגון בשר ודגים וכל מיני בישול שדרכן לאכול בהן פת וירקי ובוציני אין טעוני' ברכה לפניהן ולא לאחריהן, דברי' הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה, כגון חביצא ודייסא טעונין ברכה לפניה' ולא לאחריהן, דברי' הבאים לאחר הסעודה כגון תמרי ורמוני ושאר מגדי ואיתינון ואכלהון בתוך הסעודה טעוני' ברכה לפני' ולאחרי', וחביצא ודייסא כיון דאכיל להו בתוך הסעודה אין צריכי' ברכה לאחריה', דכיון דכמו מזון הוא מופטר בברכת המזון. למדנו מדברי הגאוני' דדברים הבאים בתוך הסעודה הרגילי' לבא ר"ל אע"פ שאין באין עמו דבדרכן לבא ללפת בהן את הפת תלייא מילת', דפת פוטרתן לפניהן וברכ' המזון לאחריה'. ומתוך דברינו זה גבי פסח המרור שבא אחרי המצה אע"פ שבא לחובת המרור ולא ללפת בו את הפת כיון שרגילות הירקות שבאין ללפת בהן את הפת פת פוטרתן ולהכי אין מברכי' על המרור בורא פרי האדמה. והמשכיל יבין. אב"ן. י"א דתאנים וענבי' שאין דרכן לבא עם הפת אפי' באין בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן כרב ששת.
ויין אע"פ שהוא בא לשרת שהוא כמחמת הסעודה מברך לפניו ואין פוטרתו הפת, ומברך עליו בורא פרי הגפ' בין יין חי בין מזוג, אבל מים שאין גורמי' ברכה לעצמן פת פוטרתן אם שתה אותן בתוך הסעודה, אבל אם שתה אותן לאחר הסעודה מברך לפניה ולאחריה. ויין הבא לאחר הסעודה אין צריך לברך לאחריו כשאר דברי' הבאי' לאחר הסעודה שהרי סופו לברך ברכת המזון ביין עצמו ועדיפי שלש ברכות עצמן מברכת מעין ג' שפוטרתו, כך פי' רבי' יעקב מ"כ. אב"ן. אבל רש"י ז"ל פי' דעל המים בתוך הסעודה צריך לברך על כל פעם ופעם דהוא כנמלך שאין אדם קובע סעודתו על המים, שכך שנינו (מד.) השותה מים לצמאו מברך שהכל, למעוטי חנקתיה אומצא הכא הוא דלא מברך הא לאו הכין מברך בכל פעם, ואית דאמ' כיון דמייא קמיה לא מברך אלא זימנא קמייתא. ומצאת' בתשוב' הגאוני' וחנקתיה אומצא לא יברך לפניו משום דאניס אבל לאחריו מברך בורא נפשות רבות, וכן כת' רב פלטוי ז"ל. ונראין דברי רב עמרם דאין צריך ברכ' לא לפניו ולא לאחריו דאין בשתייה זו הנאה, וכגון השותה סם או האוכל אוכלין לרפואה שאין כאן הנאת שתייה ואכילה כלל לברך לא לפניה ולא לאחרי' וכן מה שאמ' חכמי' אחר כל אכילתך אכול מלח, אחר כל שתיתך שתה מים ואינך ניזוק שהוא לרפואה אין צריך ברכה כלל. אב"ן.
<h2>דף מב.</h2>
ובעל הלכות גדו' כתב אי בעי איניש למשתי מיא או חמרא בתר דמשי ידיה מים אחרוני' או לטעום מידי מברך ושתי והדר מברך ברכת המזון דכיון דאמ' הבו ונבריך, אסור למשתי בלא ברכה אפי' חמרא ע"כ, וסברא היא דהא אסח דעתיה, אבל לכתחילה למטעם או למשתי כלום בין נטילת ידים לברכ' המזו' אסור דהא אמרי' תכף לנטילת ידי' ברכה. וירא' לי שסבר הגאון דאסור למשתי בלא ברכה שצריך לברך לפני האכילה והשתייה, ר"ל אלא יש מפרש בלא ברכה.
ואם אמ' הבו ונבריך ונטל ידיו אע"פ שבירך על היין צריך לברך פעם אחרת אם ירצה לשתות שהוא נמלך אבל לאכול אינו רשאי משנטל ידיו עד שיברך ברכ' המזון.
ויברך אחרי המזון בורא פרי הגפ', דאסח דעתיה מיניה, כיון דאמ' הבו ונבריך כדאמ' לעיל, ואחריו מעין שלש.
ופת השרוי ביין מברכי' עליו בורא מיני מזונות. ואגוזים המבושלין בדבש או שקדי' מברך עליהן שהכל, שהדבש עיקר, ואפי' באין בתוך הסעודה חייב לברך עליהן לפי שאינן באין ללפת בהן את הפת ואין הפת פוטרתן. בתשובו' הגאוני', עשבים שעולין מאליהן ואינן נזרעין מברכי' עליהן שהכל, וליתה לכדרב דאמ' בורא מיני דשאים.
<h2>דף מב:</h2>
ואם היו עשרה בני אדם מהלכי' בדרך אע"פ שכולן אוכלין מככר אחד, כל אחד ואחד מברך לעצמו וברכת המזון. אמרו נלך למקום פלוני והלכו וישבו שם אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אחד מברך לכולן, וכן ביין אם הסבו אחד מברך לכולן בורא פרי הגפן, חוץ מיין שבתוך המזון שכל אחד ואחד מברך לעצמו, לפי שאין בית הבליעה פנוי. ירוש' לא שנו אלא שאין שם בעל הבית, אבל אם יש בעל הבית הכל פונין לבעל הבית, פי' ופטורי' כולן בברכת היין דבעל הבית, כך מצאתי. אב"ן. היו לפניו פרוסה שלחטי' ושלימה שלשעורי' מברך על הפרוסה שלחטי', היו לפניו ככר וחצי ככר שלחטי' מברך על השלם ופוטר את החצי, מדתנן בתרומו' תורמין מבצל שלם קטון על חצי בצל גדול, כך מצאתי. ירושל' א"ר חייא אם היו לפניו פרוסות שללחם שלש או ארבע יצרפן ביחד ויברך המוציא, היו לפניו ככר שלשיפון ושנים ושלשה פרוסות שלחיטי' או פרוסה אחת יצטרף עמהן ככר שלשיפון ומברך המוציא על פרוסה שלחיטי' ויפטר לחם שלשיפון, מצאתי. אב"ן.
<h2>דף מד.</h2>
מי שאכל מיני מזונות ותמרי' ורמונים ושתה יין מברך באחרונה על כל מין ומין בפני עצמו, מפני שהן חלוקי' בברכותיהן, כך מצאת'.
ומה שאנו קורי' מעין שלש זהו קודם שתקנו הטוב והמטי' אבל לאחר שתיקנו הטוב והמטי' תיקנו כמו כן ברכה אחת מעין ארבע בסוף והעלינו בתוכה ונשמחינו בה ונברך אלהים בקדושה ובטהרה כי אל טוב ומטיב אתה וכו'.
וברכת מעין ארבע פותח בה בברוך ובהזכרת ה' ומלכות וחותם בה בברוך בהזכרת ה' בלא מלכו', שאין צריך שתי מלכיות בברכ' אחת.
<h2>דף מה:</h2>
ואם האוכלים מקצתן עקרו רגליהם לצאת חוץ והניחו שם אחר אפי' כשהן יוצאין אין צריכי' לברך ברכת המזון, וכשהן חוזרין אין צריכי' לברך ברכת המוציא דלקביעות הסעודה הן חוזרין, אבל אם לא הניחו שם אדם צריכי' לברך על המזון, וכשיחזרו לברך המוציא. וכן אם עקרו רגליהם לברך במקום אחר.
ואדם שבא ומצאן שאומ' אומ' הוא ברוך ומבורך, ואם מצאן שאומ' ברוך, אומ' אמן, ואם הלך אחד מהן לשוק קורין לו ועונה ומזמני' עליו אע"פ שאינו שם כיון ששמע, אבל לעשרה דאיכא שם שמי' לא, עד שישב שם, וירוש' עונין אמן אע"פ שלא אכל, ואין עונין ברוך שאכלנו אלא א"כ אכל, ירוש' עשרה אומ' נברך אלהינו על המזון שאכלנו. וברכת המזון בכל לשון, כדתנן בסוטה פ' אלו נאמרי'.
<h2>דף מו.</h2>
ואמרי' בברכות ש"מ הטוב והמטי' לאו דאוריתא, שהרי פותח בה בברוך ואין חותם בה בברוך. ויש מדקדקי' מדקאמ' ואינו חותם בה בברוך מכלל דהיא מטבע ארוך כמנהג העולם ופותח בברוך דאין לה דין ברכה הסמוכה לחבירתה וגם אינה חותמ' אע"פ שהוא ממטבע ארוך. ואמ' רב פפא (מט.) הטוב והמטי' צריכה שתי מלכיות לבד מדידיה והטעם אע"ג דג' ברכות דאוריתא הם סמוכות ואין פותחות בברוך משום דאסמיכו להו רבנן אקרא דכתי' ואכלת ושבעת וברכת את י"א זו ברכת הזן, על הארץ זו ברכת הארץ, הטובה זו בונה ירוש' וכן הוא אומ' ההר הטוב הזה והלבנון, מ"מ מי שתקן זו לא תיקן זו כדאמ' לעיל, לכך צריך להזכיר בהן מלכיות כאילו אינן סמוכות, ולפי שקבעום סמוכות קבעו המלכות שלהם בהטוב והמטיב. אב"ן. וי"א כך בא"י אמ"ה אבינו מלכנו המלך הטוב והמטי', ולא נהגו העם כך, הוא גומלנו הוא גמלנו הוא יגמלנו כו', כך מנהג צרפת לומר והטעם כעניין יי' מלך יי' מלך יי' ימלוך לעולם ועד. [וקבלתי בימי חרפי בלוניל שאין לומ' המלך החי הטוב והמטיב לפי מה שאמרו אין אומרי' החי אלא בבית האבל]. אב"ן. ומנהג לברך את בעל הבית כדאמ' בברכו' בעל הבית בוצע, כדי שיבצע בעין יפה, פי' שנותן לכל האורחי' ככר לאחד, ואם אורח יבצע אינו בוצע בעין יפה, דאין לו מה יאכל, אבל בעל הבית יבצע בעין יפה ולא יחסר לחמו, ואורח מברך (לברך) את בעל הבית, בתוספת' ראיתי הטעם ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך, את לרבות בעל הבית.
<h2>דף מז.</h2>
והבוצע לרבי' לא יבצע עד שיכלה אמן מפי העונין והבוצע הוא פושט ידו תחילה לטעום, ואחריו יטעמו כולם. ירושל' ר' אבא בשם רב המסובי' אסורי' לטעום עד שיטעום המברך, ר' יהושע בן לוי אמ' שותין אע"פ שלא טעם, ולא פליגי, מה דאמ' רב כשהיו כולם זקוקין לככר אחד, מה דא"ר יהושע בן לוי כשהיה כל אחד ואחד כוסו בידו. וכן יש לומ' ראייה מע"פ, חזייה לחדא סבא דגחין ושתי וכו' הא למדת שלא המתין אותו שקידש. רב כד הווה קצי הוה טעים בשמאליה ומפליג בימיניה, פי' אף לחלק ולתת המוציא לאנשי ביתו לא היה רוצה להפסיק דתכף לברכתו היה אוכל שאם היה מפסיק שלא לצורך האכילה, היה צריך לחזור ולברך, כדאי' בתפילין סח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך. אבל לצורך האכילה אינו הפסק, כמו (מ.) טול ברוך טול ברוך, הביאו מלח הביאו לפתן, גבול לתורי, גבול לתורי, אינו צריך לחזור ולברך.
<h2>דף מח.</h2>
תשעה שאכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפי' ואפי' לא טבל עמהם אלא בציר או ששתה כוס שליין מצטרף לנברך אלהינו, ולהוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן אע"פ שאכלו ושבעו שיעור התורה והוא לא אכל אלא כזית שהוא מדברי סופרי' כיון שאם אכלו ושבעו יש בה חובת ברכת המזון כמי שאכל [ושבע דמי ומוציאם ואם הלך לו אחד מהעשרה גומרין כמו שאנו אומ' בירוש' גבי אין פורסין על שמע וכו' והוא בהלכות שבת לקריאת התורה]. ואשה וקטן וסומא מדברי סופרי' חייבין ואין מוציאי' את החיוב מן התורה. ירוש' שנים שאכלו פת ואחד ירק מצטרפי' לזמון שלא כדברי רבי' האלפסי.
<h2>דף מח:</h2>
ואמרי' בברכות משה תיקן להם לישרא' ברכת הזן בשעה שירד להם המן, ויהושע ברכ' הארץ כשנכנסו לארץ, דוד ושלמה בונה ירושל', דוד תיקן על ישרא' עמך ועל ירוש' ערך, ושלמה תיקן על הבית הגדו' והקדוש שנקרא עליו. והטוב והמטי' ביבנה תיקנוה, על הרוגי ביתר שזבלו מדמם שדותיהם וכרמיהם האומו' ז' שנים כדאי' באיכה רבתי ועשו מהן גדר לשדותיהן ולכרמיה' ולא הסריחו, וזהו הטוב שלא הסריחו, והמטיב שניתנו לקבורה, ושלום. אב"ן. וזהו שקבעוה בברכת המזון לפי שראו שהיא מטבע קצר, ואידי דזוטר מירכס קבעוה אחר ג' ברכות דאורייתא אחר שנעשו ההבראה לאבילי הרוגי ביתר שלשלוה אחר ברכת המזון ואחרי שכל עקרה לא נתקנה אלא על היין לא אמרו חכמי' לברך על שינוי דבר הטוב והמטי' כ"א על שינוי יין. כך קיבלתי מפי ה"ר יצחק מדונפירא נ"ע.
במ' ביכורי' גר מביא ביכורים ואינו קורא שאינו יכול לומר אשר נשבע לאבותינו, גר שהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלהי אבות ישרא', בינו לבין הציבור אלהי אבותיכם. א"כ יש לשאול היאך הגרים מתפללין בבית הכנסת כמונו ומברכי' ברכת המזון אלינו שאינו יכול לומ' נודה לך י"א על שהנחלת לאבותינו. יש לומ' מדאמ' בירושל', ר' יהודה אומ' אף גר מביא וקורא שנ' ולא יקרא שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך, בתחי' אברם אב לארם, ולבסוף אב לכל הגוים, וא"ר יוחנן הלכה כר' יהודה. למדנו מזה שיכול לומר אשר נשבע' לאבותי', ומעתה דינו כישרא' גמור להזכיר אבותי' בברכת המזון ובתפי', וכן עמא דבר.
<h2>דף מט:</h2>
ירושל', אם הם עשרה נברך אלקינו על המזון שאכלנו והן עונין ברוך הוא אלקינו על המזון שאכלנו כדתנן במשנה ברבוא דעשרה ורבוא שוין הן, אחד עשרה ואחד עשרה רבוא אומ' נברך לאלקינו, שלשה נחלקין עד עשרה, עשרה אין נחלקין עד שיהיו עשרים, ומעשרים ואילך נחלקין ובלבד שלא יהא בחבורה אחת פחות מעשרה. נשים ועבדים וקטנים שאינן יודעין למי מברכין אין מזמנין עליהן, אבל נשים מזמנות לעצמן ואומרות נברך שאכלנו משלו, וכן עבדים, שכיון שיש בהן דעות הרבה הרי הם כשלשה, וברכת המזון בכל לשון, אבל אין מזמנין אלו עם אלו. ושלשה אין נחלקין לברך כל אחד ואחד לעצמו. השנים מזמנין עליו אע"פ שבירך אבל הוא אינו מזמן עליהם שהרי בירך ואין זמון למפרע, וכשאמרנו אין נחלקין אפילו אכל כל אחד ואחד בפני עצמו ויש אומ' אפילו ישבו אלו ועדיין לא אכלו, ואפילו באו משלש חבורות של שלשה בני אדם והוא שלא הזמינו חבורתן עליהן אין רשאין ליחלק, אבל אם הזמינו חבורתן עליהם כגון שהיה בשוק וקראו לו וענה או שהיה בכל חבורה שלשה חוץ מכל אחת ואחת מאלו פרח זימון מינייהו ורשאין ליחלק.
כיצד מזמני' בג' אומ' נברך שאכלנו משלו והן עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו והוא יחזור אחרי כן וכן עד עשרה ואם הן חמשה ואין אחד מהן יודע הברכה כולה אומ' אחד נברך ואחד הזן ואחד ברכת הארץ ואחד בונה ירושל' ואחד הטוב והמטי', מדתניי' בתוספ' ור' מהירושלמי כרבי' האלפסי ז"ל. אבל אם אחד יודע חצי ברכה והשני כמוהו חצי ברכה אינן יכולין לברך דאין ברכה אחת מתחלקת לשנים.
ואין זימון לפירות, וצריכין ליחלק ולברך כל אחד מעין שלש. וכל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה מברך מעין שלש אחריהם אם ישכח ואם ספק לו אם בירך אינו חוזר ומברך דמדרבנן דאינו הפסיק הענין וכיון שהיא מדרבנן אין צריכין ברכה לאחריהן במקומן.
<h2>דף נ.</h2>
ושתי חבורות שהיו אוכלי' בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפי', ואם לאו כל אחת ואחת מזמנת לעצמה, ואם יש שמש ביניהן השמש מצרפן. ירוש' אם אוכלי' בשני בתים ועוברין אלו את אלו מזמנין כאחת, ר' ברכיה מוקים לאמורא על תרעא מציעא ביה מדרשא ומזמנין אלו על אלו.
<h2>דף נא.</h2>
ואם שכח ולא בירך המוציא ולא גמר סעודתו יברך ויאכל, ואם הוא מסופק אם בירך, לא יברך דהמוציא דרבנן הוא.
מה שראיתי בכמה מקומות כששתו מן הכוס שמוסיפין עליו יין הרבה מזמנין עליו ואומרי' שבטל המיעוט ברוב, שגגה היא זו מכמה פנים, האחד כי בכוס פגום אין ראוי לברך עליו ברכת חובה כקדוש והבדלה וברכת אירוסין ונשואין וברכה מילה וברכת המזון שהיא חובה עליו משאכל זולתי ברכת הנהנין ואפי' למאה ולאלף ששתו זה אחר זה שהן רשות, דאמרי' בע"ף, רב אשי קפיד אחביתא פגימא, ור"ש אכסא פגימא, ובחביות קטנות שלהן, ואם כן היאך ירבה עליו לבטלו והא אין מבטלין איסור לכתחלה, ועוד הקריבהו נא לפחתך וגו', ולא יתכן לכל ירא שמים לעשות כן].
ירוש' פ"ג שאכלו, א"ר אבהו ג' דברים נאמרו בכוס של ברכה עיטור ומדיח ומלא ושלשתן בפסוק אחד, שבע רצון ומלא, שבע, עיטור רצון מדיח, מלא כמשמעו, א"ר חייא אם עשית כן מה תהנה ים ודרום ירשה, זוכה לשני עולמות העולם הזה והעולם הבא, כך מצאתי, וחלק אבבלי. בהלכות הרב באלו מציאות, עד היכן לא ישנה אדם מאכסניא שלו, רבא אמ' עד הכאה, ושמואל אמ' עד שיפשילו כליו לאחריו, וכל כך למה, דאמ' מר אכסנאי פוגם ונפגם. בהלכות דרך ארץ, כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא, שלא יצא משם בכעס כדאמרי' שלא יהא פוגם את בעל הבית ואף הוא פוגם את עצמו. וי"א חוץ מצא ע"ז, אם יאמר לך לך עבוד ע"ז, לשון תזרם כמו דוה צא תאמר לו ושבוש הוא דאף בגלוי עריות ושפיכות דמים לא ישמע לו דהא אמרי' בפסחים יהרג ואל יעבר. וי"א חוץ מצא יציאתו ממש מן הבית, אבל אם בעלת הבית מוציאתו ילך לו וזה בא לדקדק, והמשל נבח בך כלבא עול, נבח בך כלבתא פוק, ודברי הבאי. ועקר הפי' הוא הלשון הראשון ואין ספק בדבר.
ואע"פ שאמ' עשרה דברים נאמ' בכוס שלברכה טעון חי וכו', ואמרי' מודים חכמי' לר' אליעזר בכוס שלברכה שאין מברכי' עליו עד שיתן לתוכו מים, י"מ עד ברכת הארץ צריך להיותו חי, ומוסיף מים בברכת הארץ והני מילי באותן היינות שלהן שהיו צריכי' על חד תלתא מיא בארץ ישרא', אבל ביינות שלנו שאין בהן חיזוק כל כך, חי הוא מותר, וכן כת' רבי' שמואל בהמשכיר את הפרה. ויש גירסת ספרי' שכת' בע"ף הני מילי אחמרא, אבל אמייא לא, והני מילי דלא קבע עליהו אבל קבע עליהו לית לן בה, ר"ל דלא קבע סעודתו על המים מברך עליה ברכת המזון, שכן אנו מברכי' במים ערב ט' באב בסעודה, אבל רבי' שמוא' ז"ל לא גריס לה, והדין מסתברא דאין לברך המזון על המים אפי' קבע עליהם דהא מים לא מיזן זייני, כדאמ' בריש פ' בכל מערבי' ומשתתפי' חוץ מן המים ומן המלח ומשני דמידי דמזון בעינן. אב"ן. ורבי' יעקב כת' חי למעוטי כוס שבור כדאי' בבב' קמא לגיס כולו חי, שבירתן זו היא מיתתן, ותדע שכן רוב עשרת הדברי' בכוס הם, וא"ר יוחנן אנו אין לנו אלא הדחה ושטיפה חי ומלא, הדחת הכוס מבפנים ושטיפתו מבחוץ. ופסק רבי' שמוא' ז"ל כיון דחזינן דאמוראי בתראי היו עושין עיטור ועיטוף, הא למדת שכל העשרת דברים יש לנו לעשות. ועוד היום מנהג צרפת בשעת ברכה להיות המברך מתעטף בכסותו או נותן כובע בראשו, ובסעודת חתני' ראיתי שהיו עושין עיטור בנטלי שהיו נותני' כוסות מלאי' יין סביב כוס המברך על השלחן וכשהיה המברך מגיע לברכת הארץ היו מוסיפי' מאותן הכוסות על כוס המברך, וזהו שאמ' ומוסיף בברכת הארץ. אב"ן.
<h2>דף נג:</h2>
ועד מתי מברך כל זמן שאינו רעב מחמ' אותה אכילה שאכל, שאר דברים הן פשוטי' ולא הארכתי בהן.
המים שנפסלו משתיית בהמה פסול. והנוטל ונותן לחבירו בחפניו לא יצא. והמזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם. ואסור לאכול במפה בלא נטילת ידים. ואוכל מחמ' מאכיל צריך האוכל נטילת ידים ולא המאכיל. וכל האוכל בלא נגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא, אבל המטביל את ידיו אין צריך לנגב. וצריך לבצוע תכף נטילה. ירוש' בפ' אלו דברים דתרומה עד לפרק, ולחולין עד קשר אצבעותיו. ותנייא הנוטל את ידיו צריך לנגבן והנוטל ידיו צריך להגביהן אבל הטבילן אין צריך לנטילה, שלא יסיח דעתו, ויצטרך ליטול פעם אחרת.
הנכנס לסעודה לברך המוציא צריך ליטול ידיו עד הפרק האמצעי לאצבעו' וצריך ליטול מרביעית, ותנייא מי רביעית לאחד ואפי' לשנים, ולשון נטי' ידים על שם הכלי המחזיק רביעי' ששמו אנטל, ויראה לי שהוא לשון המקר' בת"ע נכרתו על נטילת כסף, ופי' רבי' היי ז"ל, כלפי שאמ' בפ' המקנא, הנוטל ידיו צריך להגביהן, שמא יצאו המים אחרי הפרק ויחזרו ויטמאו את הידים, דתנן מים ראשונים מטהרין את הידים, האחרוני' מטהרין את הראשוני'. פי' שנטמאו מחמת הידים, ולשון וינטלם וינשאם. וכל החוצץ בטבילה חוצץ בנטי' ידים, כגון בצק וטיט שתחת הצפורן וגלד ורטייה, אבל צואה שתחת הצפורן שבאה מן הזוהמא אינה חוצצ', דתנן במקוואו' אלו חוצצי' באדם בצק וטיט שתחת הצפורן, והטעם משום דבצק וטיט שליוצרי' מהדק וצואת הזוהמא לא מהדק, כפר"ת. אב"ן. הכל כשירי' לידים ואף מחרש שוטה וקטן, אבל לא מן הגוי והעבד דבעינן שיבואו מכח אדם ואינן קרויין אדם. דכל הכלים נוטלין לידים ומן הכלי ולא בתוכו.
תנייא והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש, זה שמן הטוב, אני יי' אלהיכם זו ברכה. ושנינו כשם שמזוהם פסול לעבוד' כך ידים מזוהמות פסולות לברכה, וכת' רב אחא משבחא ז"ל, דכל דבר שאינו קרב לגבי מזבח נקר' מזוהם, אבל דבר שאינו קרב לגבי מזבח אינו מזוהם, ואין צריך ליטול ידיו קודם ברכה שיאכל דבר הקרב לגבי המזבח אלא משום דאמ' אחר כל אכילתך אכול מלח, ואיכא למיחש דאיכא בה מלח סדומי' שמסמא את העיניים או משום דמים אחרונים הרגו את הנפש, ולאחר ברכה יטלם ודייו. מי שנטל הכוס לברך וידיו מזוהמות צריך ליטול ידיו ולברך עליהן על נטילת ידים לפי שמים ראשוני' מצוה ולא חובה מוידיו לא שטף במים, הא שטף טהור בתמיהה אלא מכאן לנטילת ידים מן התורה, ומים אחרוני' מצוה וחובה דעדיפי מראשוני' שהרי אמ' בעירובי' בד' דברים שפטרו את המחנה ורחיצת ידים אחת מהן, ואמרי' התם לא שנו אלא מים ראשוני' אבל מים (ראשוני') אחרוני' חובה שהן משום זוהמא ומשום סכנה הרי הן הראשוני' והאחרוני' ותרווייהו אסמכוהו רבנן אקראי, א"כ יש לברך עליהם. ואם לית ליה אלא שיעור לחדא יניחם לאחרוני' ומנקי בעפר לפני הסעודה מינקי בכל מידי דמינקי בעיא מנח המים לאחרוני'. והדלקת נר בשבת חובה כל בנות ישרא' לברך עליה לפי שהיא חובה ומצוה, ובזה השוו כל גאוני עולם, אבל אם אכל דבר שאינו מזוהם בוודאי אין צריך לברך עליהם דאין כאן מצוה אלא חובה בלבד.
ומים שניים שבין תבשיל שלדג לתבשיל שלבשר הן רשות ואין צריך לברך, אבל שבין גבינה לבשר חובה הן, אעפ"כ י"א שאין צריך לברך עליהן. ובהלכו' ה"ר שמעון בן קיירא אמצעיים רשות אמ' רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבש' אבל בין בשר לגבינה חובה, והאי בשר דקאמ' גבינה בתר בשר משמ', ודאמ' רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה היינו בלא קינוח הפה, אבל אם מקנח פומיה וידיה שרי למיכל, אכל גבינה מותר לאכול בשר בלא קינוח הפה ובעי למימשא ידיה במיא ופומא ביני וביני, ע"כ. ואין קינוח הפה אלא בפת. ואפי' מאותה סעודה קאמ', וכן כת' רבי' יעקב מ"כ בספר הישר. אמ' רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשי', אבל בין תבשי' לגבינה חובה. פי' רב יהודאי גאון ז"ל בשאלתות שנשאלו לפניו בין תבשיל דבשר לתבשיל דחלב רשות הוא לאכול דהוי כמו נותן טעם בנותן טעם שהרי לא אכל בשר ולא גבינה ואין בו לא ממשות גבינה ולא ממשות בשר, אבל בין תבשיל דבשר לגבינה חובה אע"ג דליכא ממשות דלא אכל בשר איכא ממשות גבינה, אבל בין בשר לגבינה בעי קינוח הפה והדחה, והא דאמ' מור עוקבא אנא להא מילתא חלא בר חמרא אנא כו', היינו בלא שיהוי ובלא קינוח הפה והא דבעו מינה כר' יוחנן כמה ישהה כו', היינו בלא קינוח הפה, אבל בקינוח לא בעי שיהוי, ובין גבינה שאכל לבשר לא בעי קינוח ושיהוי כלל ולא הדחת ידים ביום, אבל בלילה דלא חזי ליה בעי הדחה, ובין בשר שאכל לגבינה בעי קינוח או שיהוי ונטילת ידים בלילה אבל לא ביום, ודרב אשי שאכל גבינה והדר אכל בשר בלא קינוח ובלא שיהוי ובלא נטילת ידים ביום, וכן מורה בהלכו' גדולות, אמ' רב חסדא אכל גבינה מותר לאכול בשר אף בלא קינוח, אכל בשר אסור לאכול גבינה בלא קינוח, וראייה לדבר כדמקילין בדברי' שאין מפעפעי' את הידים. והמפר' משום כדר' יוסי הגלילי סבר לה טועה דא"כ אפי' בבישול מותר כדאמ' בשבת פ"ר אליעזר המל ובסוף פ"ק דיבמות, במקומו שלר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב, ולרב חסדא דאמ' אכל בשר אסור לאכול גבי' בלא קינוח ובלא הדחה ביום ובלילה בלא קינוח ובהדחה ולא פליג אדרב נחמ' דאמ' לא שנו אלא בין תבשי' לתבשיל אבל בין תבשי' דגבינה לגבינה חובה, ודוק' בין תבשיל דבשר לגבינה, אבל בין גבינה לתבשי' דבשר ולא כלום, ובאידך לישנא דייקא לעיל, בשאלתו' דרב יהודאי ז"ל, ואע"פ שר"ח פליג אהאי פיסק', וכן הרב אלפסי ז"ל לאו דסמכא נינהו ולמקום שאינן בני תורה חששו, ובקעה מצאו וגדרו בה גדר, וכן עיקר ולא כמו שפי' ר"ש ז"ל ורבי' שמוא' ז"ל, דוק ותשכח, כפר"ת וזה לשונו.
<h2>דף נט:</h2>
אע"פ שאמ' שנוי יין אין צריך לברך בורא פרי הגפן, אבל הטוב והמטיב מברך והוא דאיכא אחר דשתי בהדיה אבל אם הוא שותה לבדו אפי' לשנוי אלף יינות אינו מברך הטוב והמ'. ירוש' יין חדש ויין ישן צריך לברך על כל חבית וחבית דהוא פתח הוא מברך עליה הטוב והמטי', ופי' רבי' שמואל בנימוקי ע"פ והוא שמשובח מן הראשון ומביא ראייה מזה הירושל' ר"ל כי מסתמא היין הטוב והמעולה היה פותח לבסוף כדרך כל הארץ. אב"ן.
